לכל הכתבות

קרנבל בירוק

מאת צוות MIC

כשאנחנו שומעים את המילה “ברזיל” התמונה הראשונה שמצטיירת בראשנו היא קרנבל מלא בצבעים ואנשים רוקדים ושמחים בתלבושות מהודרות עמוסות נוצות, אבל מה אם נגיד לכם שישנה עיר בברזיל שהיא קרנבל של ירוק במהלך כל השנה? עיר ששווה ללמוד ממנה, גם אם לא רוקדים שם כל היום, והססגוניות של הקרנבל מתחלפת “רק” בססגוניות של ירוק?

הכירו את קוריטיבה, העיר הירוקה של ברזיל. היא ממוקמת בדרום-מזרח המדינה הכי שמחה בעולם ובפחות משלושה עשורים היא הצליחה להפוך מעיר נידחת למטרופולין מודרני בעל איכות חיים מהגבוהות במדינה. איך? כל מה שצריך הוא הקשבה לצרכיי התושבים, הרחבת הריאות הירוקות של העיר ושימת דגש גדול מאוד על תחבורה ציבורית.

טוב נו, אז אולי זה לא כזה פשוט. מהנדסי ערים יזיזו הרים וגבהות, פשוטו כמשמעו, כדי לייצר עבורנו כבישים ומגרשי חניה, תוך ניסיון התחשבות במיקום הבתים, התעשייה ויחסי הגומלין בין התושבים, אבל לעיתים קרובות מהנדסי הערים נאלצים להקריב לצורך כך אינטרסים של איכות הסביבה. הרי הסביבה לא מתלוננת…
אז זהו שהיא כן מתלוננת, ואם לא היא אז לפחות התושבים ומתכנני הסביבה.

בקוריטיבה החליטו לבחור בנתיב אחר לגמרי. היא בולטת בנוף הברזילאי בעיקר כיוון שהיא מציגה מציאות שונה מאוד מן המציאות הברזילאית שלה מצפים. אחוזי פשיעה נמוכים, רמת השכלה גבוהה וזיהום אוויר נמוך. או במילים אחרות: איכות חיים גבוהה. במילים עוד יותר פשוטות: גם אנחנו רוצים!

אז מה מיוחד בעיר הזו?

על תחבורה ציבורית שמעתם? ברור ששמעתם. אבל זה דבר אחד להצהיר על העדפה לתחבורה ציבורית, ודבר אחר לגמרי לבצע זאת. בקוריטיבה לא רק מדברים, אלא גם עושים. מעבר לכבישים, שנסללו בתכנון שמתחשב בתנאי הקרקע ובנוף, התחבורה הציבורית עצמה יעילה ונוחה ברמות שבהן נדיר להיתקל. קווי אוטובוס שכונתיים משלימים את קווי האקספרס, מספר התחנות גדול, ואפילו סידור התשלום מאפשר חיסכון עצום בזמן הנסיעה. במקום להתעכב עם תשלום לנהג בעליה לאוטובוס, בקוריטיבה השכילו לאפשר תשלום על הנסיעה מראש. עכשיו, כשהנהג עסוק אך ורק בנהיגה, ולא מתפקד כגזבר, נחסך כשליש (!!!) מזמן הנסיעה.
בנוסף, האוטובוסים בעלי קיבולת של עד 270 איש, וחוסכים בכמות הקווים הדרושה, אך לא על חשבון כמות הנוסעים.

ולמה דווקא אוטובוסים כשכולם מדברים על רכבות תחתיות? החשבון פשוט: בעוד שעלות קילומטר אחד של רכבת תחתית נעה בין 60 ל-70 מיליון דולר, עלות קילומטר של כביש הינה כרבע מיליון דולר בלבד. משתלם, לא?
ואם כבר בכסף עסקינן, ההוצאה החודשית של התושבים על תחבורה ציבורית מזערית ומסתכמת בכ-10% בלבד מהשכר הממוצע, כך שאחוז המשתמשים בה גבוה, מה שמונע צפיפות בכבישים, זיהום אוויר ובעיות חניה.
בנוסף, כדי לעודד תושבים לנסיעה בתחבורה ציבורית ותוך כדי כך גם למיחזור, ראש העיר (היהודי) של קוריטיבה, ז’יימה לרנר, יזם מהלך לא פחות מגאוני בו תושב שמביא אשפה ביתית למחזור מקבל שוברים לנסיעה חינם באוטובוסים. הכי WIN-WIN שיש!

אבל קוריטיבה לא מסתפקת רק בתחבורה הציבורית, היא גם הגדילה משמעותית את השטחים הירוקים, וזכתה לכינוי “העיר הירוקה”. בשנות ה-50 פקדו את העיר שיטפונות נוראיים בגלל נהר האיגואסו הצמוד. בשנות ה-60 החליטה העירייה לשים סוף לסוגיה ונמנעה מאישורי בניה בשטחים שעל גדות הנהר, שם הוקמו פארקים ציבוריים, ונחפרו אגמים מלאכותיים שמנקזים את עודפי המים. כך למעשה נפתרה בעיית השיטפונות ששיבשה את חיי התושבים תדיר, והוגדלו הריאות הירוקות של העיר.
אין ספק שקוריטיבה היא חלום בירוק…